שמלת קצף. שמלת-כלה לבנה, למראית עין אלגנטית, עשירה ואצילה. הלובן האוורירי בוהק בתוך הרקע השחור.  האשה שבתוכה אינה נוכחת. במקום ראש, אנקול של קולב, קטן וריק. העבודה “שמלת הקצף” (2017, 110X 180 ס”מ) שהיא אחת מתוך קבוצת הצילומים בתערוכה, מגלמת את תמצית התחושות של אשה, שחייה תחומים בתוך מסגרת של כללים. כללים שנשמרים באדיקות מתוך אמונה ובכוח המסורת, כדי להגן על ייחודיות תרבותית של עדה, והם מכונים בתארים כגון “כבוד” ו”טוהר”.  נשים טהורות הן נשים שקופות שממלאות את מטלות הבית בצייתנות ואינן חורגות ממסלול החיים ה”מקובל”, הסלול והידוע מראש של אשת-איש, עקרת-הבית. הסבון הוא החומר המשמש אותן יום יום בטכסי הסגידה לניקיון. בועות הסבון והקצף הם אבק כוכבים, מנצנץ כיהלומים המוענק להן כמחווה ריקה המסיתה את הדעת מהמציאות הכואבת.

   אמירה זיאן מכפר ירכא בגליל המערבי, בחרה ללכת בדרך חיים אחרת. היא מתבוננת במוסכמות החברה הדרוזית כצופה מהצד. בעקבות עבודתה בחנות הצילום המשפחתית, החליטה להפוך לצלמת על אף שתפקיד הצילום יועד רק לגברים במשפחה. בצילומיה המבוימים היא מביאה את סיפורן של נשות הכפר. היא מגישה את הסיפור באמפטיה ולא כמי שבאה להפגין התנגדות ולשפוט.

     בצילומיה, הפרטים המעטים הנראים בתוך החושך השחור, מדגישים את אותן פעולות נשיות, החוזרות ונשנות בחייהן. מותר להן, לנשים, לחשוף רק קטעים מהידיים ומהרגלים.  המיעוט בפרטים שבתמונה, הופך ליופי רוחני מפתה: היופי שבחשיפת פרט והסתרה של היתר. היתר הנעלם, זה הנסתר בתוך השחור, המדומיין והמושלם בעיני רוחנו הצופים, הוא הגוף שמניע את פעולת החולין, היתר הנעלם הוא זה שמחבר אותנו למציאות החבויה והנסתרת. צילום הקצוות של פעולה סיזיפית, יוצר אצלנו התעלות רוחנית.

     מעבר למסך בועות הסבון נוכחת דמות נשית, מושתקת. בחסות הצל השחור שמסתיר ומכסה נרמזות אפשרויות שאסור להן להתקיים באור מלא. באופן פרדוקסאלי דרך עין מצלמתה, אמירה זיאן מאצילה לגוף הנסתר העומד מולה את תכונותיה שלה: עצמאות, כוח ועוצמה.                                                           ללא “מילים”, ללא ריבוי בפרטים, מתגבשת לה דמות אשה העומדת על דעתה, אמיצה ומפוקחת. עמדה זו מתעצמת יותר בסדרת צילומים בהם מרומזות תנועות של מתעמלת (קתרין) ובצילום ידי האם ג’מילה, האוחזות בספר התפילה.