מתוך: המוביל הארצי – מסע לאורכו, מאת: צור שיזף. אתר “מסע אחר”

“עבדתי שלוש וחצי שנים על הים”, אמר דן, נוהג את הטנדר בדרכי הבוץ לכיוון רמות מנשה, “שמעתי שמחפשים אנשים שייקחו את המוביל מאלו שבנו אותו, ומאז אני ארבעים שנה עם המוביל. אנחנו נכנסים עכשיו לקטע הכי יפה שלו”, הוא אמר באהבה. עצרנו ליד שער מתחת לאקליפטוסים ענקיים. דן דילג ופתח את השער עם צרור מפתחות עצום. “פה היה פתח מנהרת מנשה”, הוא הסביר, “שבעה קילומטרים מצד לצד. פעם בשנה, בסוף פברואר, כשצריכת המים יורדת מאוד כי יש מספיק גשמים, אני מפסיק את זרימת המים במוביל. אני סוגר את המים בין אגם נטופה לתחנת מצר ומרוקן את מה שנשאר בצינור. אתה יודע שהצינור מכיל בתוכו חצי מיליון קוב לכל אורכו?”.
“ומה אתה עושה עם המים?”.
“שופך לוואדיות. ואז אני נכנס והולך מצד אחד של המנהרה לצד השני”. המוביל הוא צינור בהיקף של כמעט שלושה מטרים. “אני הולך שבעה קילומטרים וחוזר אותם בתוך הצינור. הניחו את הצינור הזה לפני ארבעים שנה, וחוץ מלהחליף גומי אחד באחד המפרקים, הצינור עומד כמו שהוא. אפילו את מה שעשינו בשנים הראשונות, שזה ללכת עם סוג של מלט חם שמערבבים אותו ביד ולשים אותו על דליפות במוביל, הפסקנו כמעט לעשות”.

מסביב לנו, בתוך היער של עין השופט, היו חוליות ענק של צינור וחלקי פלדה ממותיים. למעלה, קבור בתוך הסבך, היה צריף ירוק. “זה הצריף השוודי שעומד כאן מהמחנה של הכורים. כאן היה מחנה אחד ובצד השני היה מחנה. שבע שנים בנו את המנהרה הזו, חצבו אותה משני הכיוונים, מכאן ומהפתח השני שמול עמיקם. ולא בשיטות של היום”.
עלינו דרך היער ויצאנו אל רמות מנשה. “כל הציוד פה מקורי”, אמר דן. “זה הכוח של המוביל. הוא עובד ארבעים שנה בלי שום תקלה כי הכל פה אנגלי או גרמני מהאיכות הטובה ביותר שיש. אני הרכבתי את המגופים ואני מכיר כל נקודה לאורך המוביל. אתה יודע שיש קטע של צינור פלדה של 350 מטר? היתה עוד גבעה. שם לא חפרו מנהרה אלא השחילו צינור פלדה. זה הקטע הכי טוב של המוביל. אין שם נזילות. תראה שם”, הוא אמר באותה נשימה, “זה התוואי של חוצה ישראל. הם הולכים להשחית את החלק הכי יפה של רמות מנשה”.