ביקור מרגש אצל השכנה האגרנית

התרשמות מתערוכת החפצים שהוקמה בגלריה של הקיבוץ לרגל חגיגות ה-76 לרמות מנשה

כתבה: שירלי רחל רוכמן*

בימים אלו ועד אמצע דצמבר מוצגת תערוכה מקסימה בגלריה לאמנות שעוסקת בחפצים היומיום של הקיבוץ מיום היוסדו ועד כמעט שני עשורים מימנו אנו. 

בדרך כלל יונית קדוש ומירי ורנר עושות עבודה מעולה בגלריה ואני שמחה לבוא לראות אמנות משובחת ליד הבית, אבל הפעם לקח לי זמן לבוא לראות את התערוכה הזאת. אני לא חובבת גדולה של מוזיאונים היסטוריים, לא גדלתי ברמות מנשה ובלי קשר אני לא אדם נוסטלגי במיוחד, בטח לא לחיים שלא עברו עליי – אבל אחרי שבקרתי בה, לגמרי במקרה, אני חייבת להגיד שהתערוכה הזאת היא משהו אחר והיא ריגשה אותי ממש, שמחתי לחזור לבקר בה וכנראה שאבקר בה שוב.

לא מה שציפיתי

ציפיתי לראות משהו דומה לתערוכת הקבע שיש במוזיאון העמק בקיבוץ יפעת – שהתצוגה תהיה שחזור חללי המגורים המקוריים, שהטקסטים שמלווים את המוצגים יהיו טקסטים אינפורמטיביים, מלווים בתמונות שמכניסות את החפץ להקשר שלו בזמן, במקום ובאידאולוגיה הסוציאליסטית. שתי התערוכות אומנם חולקות הרבה מהסיפורים והחפצים, בטח את אותה אידאולוגיה ואפילו את הנופים –אך למעשה, התערוכה בגלריה של רמות מנשה לא דומה לאף תערוכה שראיתי במוזיאון או בגלריה בעלת אופי היסטורי שביקרתי בה בעבר וזה בפני עצמו סיבה טובה לבוא לבקר. 

שכבות של אמנות ארכיאולוגיות 

את התערוכה הנוכחית אצרה הפעם יונית קדוש לבדה והיא בנויה כמקבצים של חפצים, מייצגים הבנויים מהחפצים עצמם. בכל מקבץ יש משהו מאחד. זה יכול להיות נושא, מקום, חוויה… אבל לא תמצאו לצידו, במקום קבוע ופונט אחיד, את ההסבר, התאריכים או אפילו הכותרות שמסבירות למה מוקמו יחד. אם תרצו להבין מה איחד בין החפצים תצטרכו לנחש או לחפש את הקריקטורות של לאו פלטאו ו/או לקרוא בספר הקיבוץ שפתוח בעמוד הספציפי שנתן ליונית את ההשראה. 

בכל מקבץ יש מגוון של חפצים המאורגנים בסדר חדש ולא צפוי, לא שימושי, לא בהכרח הסידור המתבקש (ספר, זוג מטרפות ובית קטן מעץ בתוך תנור ישן; מיניאטורה מפורצלן על כיסא שמוצמד לקיר בגובה מטר וחצי מעל הרצפה…). חפצים שסיימו את עבודתם ומקבלים בתערוכה שיבוץ אחר בסידור העבודה, תפקיד חדש בקהילה. 

החוויה בתערוכה הזאת היא כמו ביקור ראשון אצל השכנים האגרנים. חוויה משחקית שמתחברת עם הדחף השובב הזה שכולנו מרגישים לפעמים כשאנחנו מבקרים בבית חדש – לבחון ולנתח את הספרייה של המארחים כדי לחפש בהם ספרים שגם לנו יש, לסרוק את הויטרינות עם המיניאטורות, לחטט במגירות… 

כדי לראות את כל מה שיש לתערוכה הזאת להציג לנו צריך להתכופף, לעמוד על קצות האצבעות, להתקרב קרוב, לגעת, לדפדף, להטות את הראש…

התערוכה הזאת היא בעצם יצירת האמנות המכילה יצירות אמנות המציגות יצירות אמנות… שכבות של אמנות ארכיאולוגית.

אותנטית ונינוחה

קדוש יצרה נרטיב חדש-ישן שבו הפרשנות האישית, האמיצה והמרגשת שלה כאוצרת מורגשת מאוד. 

היא לא מנסה אפילו להסוות את המעורבות שלה בתערוכה הזאת (אותה אצרה לבדה מפריטים שהם חלק נכבד מסיפור חייה כבת קיבוץ וכמי שמכירה היטב את מרחביו. חלק מהפריטים הם אפילו מתוך האוסף הפרטי שלה) והיא גם לא מתנצלת שהסובייקטיביות שלה כל כך נוכחת וכל כך אקספרסיבית. למעשה – הזווית האישית, היא זאת שעושה את התערוכה הזאת לכל כך מזמינה – כי היא מספרת סיפור של מקום בגוף ראשון כמו שאנשים אמיתיים מספרים סיפורים – כשהאמת קצת נמתחת לקצוות, כשהזמנים מתערבבים. היא מסדרת בית כמו שאנשים אמיתיים חיים בבתים שלהם – בלאגן לצד סדר, ספרות עיונית ליד ספרי ילדים, תמונת המנהיג ליד פסיפס עבודת יד שהילד הביא מהגן, תקליט של ״חיפושיות הקצב״ לצד שיר שנכתב לכבוד חג הקיבוץ. בגדי חג ליד בגדי עבודה, תרבות גבוהה לצד תרבות רחוב.  

קדוש לא מנסה לעשות את הבלתי אפשרי ולגרום לנו לחיות רגע במציאות שכבר עברה מהעולם. היא לא מתיימרת להציג חוויה שיש עליה קונצנזוס או כזאת שאושרה ברוב מינימלי באחת מאסיפות הקיבוץ – היא מלכתחילה יוצרת מציאות חדשה שלא מעמתת אותנו עם העובדות ומאפשרת לנו להרגיש בנוח עם הפרשנות האישית שלנו שגם היא מהולה בחוויות אישיות, בזיכרונות ובידע מוקדם על החיים הקיבוצים בכלל ושל אלו ברמות מנשה בפרט. 

האותנטיות הרגישה והעדינה של קדוש נותנת אישור למבקרי התערוכה להרגיש בנוח בחלל המוזיאוני ובתוך החוויה הקיבוצית. כל מבקרי התערוכה – מותיקים שמכירים היטב את הקיבוץ לדורותיו ועד עירוניים שזהו ביקורם הראשון בקיבוץ, מרגישים בה בבית, מוצאים בה נקודות של הזדהות. כל אחד יכול להרגיש בה כאילו הוא קהל היעד, שהיא נועדה לחשוף אותו לתוכן שמותאם לרמת ידיעותיו ולמצוא בה ענין רב. 

אם עוד לא ביקרתם בה – אני ממליצה בחום לבוא לפני שהאגרנית היצירתית והאדיבה מחליטה לאמץ את העיצוב היפני המנימליסטי שמאפיין את מרבית הגלריות לאמנות. 

_

*שירלי היא מעצבת גרפית ומרצה לעיצוב. בוגרת תואר ראשון ושני בתקשורת חזותית מבצלאל. כותבת בעמוד הפייסבוק על אתיקה בתקשורת חזותית ״התמונה להמחשה״. אמא של אביב ואיתמר, בת הזוג של ארז שני.