ארטורו למשטיין נולד בוורשה, פולין ב-1932.10.2 נפטר ברמות מנשה ב-2016.10.18
קרובי משפחה: יפה (מירטה), ליאור
ספדו לו:
עידית פלך: אנו מלווים היום את ארטורו למנוחת עולמים. שמונה שנים של התמודדות עיקשת במחלה באו לסיומן. ארטורו נולד בוורשה שבפולין ב-1932.10.2 להוריו גניה ויעקב למשטיין, אח צעיר ליוסף. בהיותו בן שלוש וחצי עזבה המשפחה את פולין בזכות תחושותיה והתעקשותה של האם שחשה באנטישמיות הגואה. מכיוון שלאב, יעקב, הייתה משפחה באורוגואי, היגרו לשם. ילדותו עברה עליו באורוגוואי ושם גם למד בבגרותו את לימודי האגרונומיה. הוריו ואחיו הבכור יוסף עלו לארץ ישראל, עת הוא נשאר לסיים את לימודיו. ב-1956 עלו לארץ ארטורו וחברתו מירטה )יפה) והצטרפו לאח ולהורים בקיבוץ רמות מנשה. יפה וארטורו התחתנו ביוקנעם, ויפה נזכרת בחיוך שהגיעו לחתונה במשאית שארטורו היה צריך לפרוק. ארטורו עבד במספוא, בעגלים ובמטעים שהיו אהבתו הגדולה. במשך השנים כיהן ארטורו כמרכז משק וכגזבר, כאשר בין כהונה לכהונה עבד במטבח או במטעים. ארטורו ניהל את “קרן השומר הצעיר” ולאחר מכן ניהל את “ארד” בתחילת שנות ה-80 .משם עבר לניהול “ארם” למשך שנים רבות. ארטורו היה איש עבודה וכששואלים את המשפחה על תחביביו הם עונים פה אחד: עבודה, קודם כל עבודה ודוגמה אישית. הוא לקח תחת חסותו חברות וחברים צעירים וטיפח אותם כיוון שהאמין בבניית דור ניהולי חדש. המשפחה מספרת על ארטורו כאדם של שחור ולבן. דעתו הייתה נחרצת בכל תחום והוא היה עקשן גדול. “למרות זאת”, מספר חתנו ניסים, “ארטורו קיבל אותי למשפחה בחום ואהבה, אף כי באנו מחינוך שונה ודעותינו הפוליטיות מנוגדות”. המשפחה הייתה כל עולמו במקביל לעבודה. הוא הראה את אהבתו במעשים ולא במילים. כשדאג מאד לאחד מילדיו היה מתקשר ואומר: “אמא דואגת ורוצה לדעת”, והם קיבלו זאת בהבנה ואהבה. זה היה האיש. ב-2004, חודש לאחר סיום עבודתו כמנהל ארם, לקה באירוע מוחי. הוא התאושש כמעט לחלוטין ולא אושפז אף לא ליום אחד כיוון שסירב להגיע לבית החולים. ארטורו החל להתעניין בשורשיו הפולניים ואף נסע פעמיים לביקור שורשים עם המשפחה לפני כשמונה שנים החלו סימנים מדאיגים של התדרדרות בבריאותו ואובחנה מחלת הפרקינסון. בכל השנים בהן נלחם במחלה, המשיך בעקשנות את חיי היום-יום, ככל הניתן ללא עזרה. ספרים, עיתונים ומוזיקה קלאסית מילאו את ימיו. בסוף ימיו היה חשוב לארטורו שיזכרו ויכבדו את תרומתו לקיבוץ, במיזוג של ארם וארד, במודל השינוי ועוד. כעת הכול תם. יפה, דינה, נורית וניסים, ליאור וטל, הנכדים וכל המשפחה המורחבת, ליבנו אתכם. בית רמות מנשה נפרד מארטורו באהבה. יהי זכרו ברוך.
משה רז: אני וארטורו הכרנו מעל 60 שנה. מכל הזיכרונות שיש לי על ארטורו אשמח להזכיר שניים. הקשר שלנו התחיל כשאני הייתי ראש הקן של ה”שומר הצעיר” במונטבידאו וארטורו בא לבקר בקן. הוא עשה כל כך הרבה רעש ובלאגן שהייתי חייב להעיף אותו… מאז נהיינו חברים קרובים. האירוע הזה היה התחלה של דרך ארוכה. מספר ימים אחרי שארטורו הגיע לקיבוץ הזמנתי אותו כאגרונום לראות את השטחים החקלאיים שלנו. הגענו לשם וראינו איך הפועלים חופרים תעלות ומניחים צינורות. ארטורו הזדעזע. הוא ראה %20-10 אדמה והיתר אבנים וחשב שאנחנו משוגעים שאנחנו רוצים לעשות חקלאות בשטח כזה. למרות זאת הוא עבד בחקלאות הרבה זמן. בקיבוץ, ארטורו תמיד היה פעיל מאד בנושאים כלכליים. הוא היה אולי היחיד בקיבוץ שבאמת ידע מה זה כסף. רובנו בקושי ידענו לנהל את עצמנו, הוא ידע לנהל את כל הקיבוץ ויותר מכך. אין עוד אנשים כאלה ולא יהיו. לאורך השנים תמיד התחלפנו בתפקידים ויצא שהיינו “זוג” שעובד ברוטציה: גזבר, מרכז משק, מנהל ארם ועוד. בשנים האחרונות יצא לנו לדבר כמה פעמים על שינוי אורחות החיים וההפרטה. למרות כל ההבנה הכלכלית שלו, ארטורו היה אידאליסט גדול וראה בשינוי כישלון אישי וקיבוצי. ניסיתי כמה פעמים לשכנע אותו שלא הייתה בררה ושזה לא סוף הקיבוץ. אבל בשבילו הקיבוץ נגמר. היינו כמו משפחה, גרנו זה לצד זה עשרות שנים, כל פעם במקום אחר בקיבוץ. הבתים שלנו תמיד היו פתוחים, נכנסנו אחד לבית של השני בלי לדפוק. אין ספק שארטורו היה אחד מהחברים המרכזיים ועמודי התווך של הקיבוץ. הרגשתי שבסוף ימיו ארטורו סבל, ואני רוצה לקוות שיפה, הילדים והנכדים ימצאו נחמה בכך שהוא לא סובל יותר. אני בוחר להיפרד מארטורו במילים “שלום חבר!”
אילנה דיין: בראש השנה חגגנו יומולדת אחרון לארטורו, והאמת היא שהיה קשה לראות אותו, רזה ומותש, ועוד יותר היה קשה לדעת שהוא מבין בדיוק, הכל.. וכמה שזה ישמע קלישאי, בדרך הביתה ידעתי שאני רוצה לזכור אותו אחרת. ידעתי גם בדיוק איך. ידעתי, כי ארטורו היה עבורי משהו מיוחד, ואני מקווה שהוא ידע את זה, כי אף פעם לא אמרתי לו את זה. הוא לא היה מסוג האנשים שפתוחים לשיחות מהסוג הזה, אתם יודעים. ארטורו היה הדוד הקיבוצניק החתיך שלי. זה שנראה אחרת מכל הדודים והדודות האחרים שלי, ודיבר אחרת מהם, וחי אחרת מהם, ארטורו היה זה שחיכה לנו בשדה התעופה בלילה שבו עלינו ארצה, והסיע אותנו עם המזוודות בטרנזיט שהביא מהמשק. הוא היה זה שלקח את רוחי שלנו באמבולנס לרמב”ם, אחרי שקרסה כאן ברמות מנשה, והוא לקח אחריות, ועשה מה שצריך, ונשא אותנו על כתפיו ברגעים הכי קשים של החיים שלנו. הוא היה זה שלקח אותי ל”נופש על גלגלים”, ככה קראו אז לשבוע בשנה שבו הקיבוץ נתן אוטו ונסענו באחת הפעמים לסיני, לטיול שאני לא אשכח בחיים – בין היתר בגלל שאבא שלי לא כל כך ידע לארגן טיולים כאלה… אבא שלי, אתם יודעים, לא היה בדיוק מַפָּ”מְניק, והוויכוחים שניהל ארטורו על פוליטיקה עלו לפעמים לטונים גבוהים. אבל שני דברים נשארו לי מהשיחות הסוערות האלה: נשארה לי התחושה הברורה שמאחורי כל זה הייתה אהבה גדולה, ונשארה לי ההכרה העוד-יותר-ברורה, שארטורו רוב הזמן צדק… עוד אני זוכרת אותו יוצא מחדר האוכל עם גיליון של “עַל המִשמָר” תקוע לו בכיס האחורי של הג’ינס, ועם השנים הבנתי כמה מזה חִלחֵל ממנו אליי: על ציונות, על סוציאליזם, ועל אחוות עמים, בדיוק כמו שהיה כתוב בלוגו של העיתון המנוח ההוא. וארטורו, בניגוד להרבה אנשים, חי את הערכים האלה, רוב חייו. הוא יכול היה להיות איש עסקים מצליח, הוא יכול היה להיות אגרונום בעל שם, אבל הוא רצה להיות חבר קיבוץ. כזה שעובד בפַלחָה, ורועה צאן בשדות שבעמק, כמו בשירים של אורלנד וזעירא. והוא באמת עשה את זה. אחר כך, כשהיה מנכ”ל “אָרָד” תמיד אמר שהוא “כעין מנכ”ל”, כי מנכ”ל זה תואר של בורגנים. וכשהוא היה גזבר קיבוצי השומר הצעיר, הוא הציל את התנועה ממפולת כלכלית, אבל אף אחד לא שמע אותו משוויץ בזה. אז חשבתי שעכשיו כבר מותר להשוויץ. בכל מה שארטורו עשה וכל מה שהוא היה עבורי, ועבורנו. הדוד הקיבוצניק החתיך שלי, שתמיד אני אֹוהַב מאוד מאוד.